נראה אותו מזכה

"לא הבנתי", אמרה לי חברה בשבוע שעבר, "אם בית משפט אומר שאין ראיות, למה הפרקליטות ממשיכה בתיק? למה לא עושים הסדר טיעון?"

חברה שלי היא מהנדסת (מוצלחת ביותר), החיים המקצועיים שלה מסודרים לפי עמודות ושרות בטבלאות אקסל.

עולם המשפט הוא הכי רחוק ממדע מדויק ולכן כל כך מרתק.

לא בכדי כל העולם מכור לסדרות על עורכי דין.

(אני לא סובלת את הז'אנר. בחיי שניסיתי. נשברתי כשההיא שבעלה בגד בה, שלפה את חליפת הפראדה וחזרה למקצוע אחרי היעדרות של 13 שנים ועוד שברה עד על הדוכן והכל בפרק הראשון של "האישה הטובה".. כן, הגיע הזמן שאשחרר)

הדילמה של הציבור נחשף אליו תודות למשפט נתניהו ושות' של בית משפט המביע את עמדתו לגבי האישומים במהלך המשפט, היא לא נדירה ורוב הליטיגטורים יספרו לכם על תיקים בהם הציע בית המשפט לצדדים להגיע להבנות ולסיים את התיק בהסדר במהלך ניהול ההוכחות.

האמת צריכה להיאמר.

כמעט בכל תיק, לא משנה מה חוזק הראיות, בית המשפט מדרבן הידברות בין הצדדים וניסיונות להגיע להסדרים. יש גם מנגנון של גישור פלילי שתומך בכך.

הסיבה היא פשוטה ועומדת בניגוד מוחלט לכותרות הצעקניות באתרי החדשות ובטויטר:

הצדדים מכירים את הראיות בתיק בצורה מיטבית, שני הצדדים יודעים לחתור לעונש שיהלום גם את חומרת המעשים וגם יתחשב במצבו האישי של הנאשם.

כדי לחסוך במשאב השיפוטי שהוא מצרך נדיר, שיטת המשפט הישראלית מאפשרת לצדדים להגיע להסכמות שמקבלות את הגושפנקא של בית משפט, אם הן ראויות ומשרתות את האינטרס הציבורי.

הבינג סד אול דט..

זכור לי תיק שניהלתי כתובעת, בו בית המשפט הפציר בי להגיע להסדר טיעון, אחרת הנאשם יזוכה.

התיק נוהל בבית משפט המחוזי, כאשר בסוף פרשת התביעה, לאחר שהצגתי את כל ראיותיי, הסניגור הודיע שהוא יבקש לטעון טענת "אין להשיב לאשמה", כלומר יטען שלתביעה אין די ראיות להשיג הרשעה ולכן הוא מבקש לזכות את הנאשם כבר בשלב זה ולא לעבור לפרשת ההגנה.

השופט פנה אלי ואמר לי שלדעתו אין לי מספיק ראיות להרשעה אבל הוא לא יזכה לפני שישמע את הנאשם, ועל כן יעביר אותי "נו קייס" אבל הוא מציע שאשקול היטב את דבריו ואחתור להסדר.

כאן המקום לציין שעד אותו שלב הסניגור ואני ניהלנו מגעים חשאיים להסדר במקביל למלחמת החורמה שניהלנו באולם. הסניגור הציע לי להמיר את סעיף האישום בסעיף אחר ולהסכים לעונש של שנה בפועל.

פרקליטת המחוז ואני התלבטנו כי דובר בתיק עקרוני מבחינת המחוז. לאחר מחשבה, החלטנו להמשיך בתיק, להוכיח את האישומים המקוריים ולשאוף לעונש גבוה יותר.

בפרשת ההגנה, הנאשם העיד והרגשתי שעשיתי עבודה טובה - הראיתי שהוא משקר, מתחמק ונראה היה לי שהטיתי את הכף לטובת הרשעה.

בסוף החקירה הנגדית, השופט הביט בי בסימפטיה ואמר מפורשות - "גבירתי, לא יכולת לאחל לעצמך עד הגנה טוב יותר. אבל עדיין אין לך מספיק ראיות להרשעה".

כמובן, שברגע שהנאשם שמע באולם שהשופט נוטה לכיוונו, הוא נטש את המו"מ להסדר.

וגם אני לא רציתי הסדר.

"נראה אותו" אמרתי לעצמי בזעם על השופט, "כשיישב לכתוב ויראה את הראיות ויקרא את הסיכומים שלי, נראה אותו מזכה את הנאשם" המשכתי להתסיס את עצמי.

"אם יזכה - נוכל לערער" אמרה לי פרקליטת המחוז בהסכמה.

והשופט אכן זיכה את הנאשם.

ולא ערערנו.

האם אני מצטערת שלא עשינו הסדר?

קל להגיד כן כשמסתכלים לאחור והכל ברור ונהיר.

במציאות של אז - רציתי להוכיח את התיק ולתת לבית משפט להכריע בסוגיות ולבנות הלכה משפטית.

אולי בכל זאת אקדיש את הפגרה כדי להשלים סדרות בנטפליקס..