דחייה בהסכמה

סוד מקצועי כמוס הוא שדחיה של ההליך המשפטי פועלת לטובת הנאשמים.

ככל שההליך המשפטי לוקח יותר זמן, המרכזיות של התיק של הנאשם הספציפי פוחתת אצל התביעה - התובע שממוניו ממשיכים להמטיר עליו תיקים - והשופטים יכולים לעשות את מלאכתם במקצועיות ובניטרליות, בלי רעשי רקע מיותרים.

תיק שהיה בכותרות ומשך תשומת לב ועניין, הולך ונעלם לתוך תהום הזיכרון הציבורי, ומבחינת הנאשם הרווח הוא כפול: הלהט של התביעה פוחת, מעשי הנאשם מקבלים פרופורציות מתאימות וגם בית משפט חותר לסיים את התיק במהירות וביעילות.

על כן, במשוואה הנעלמת מן העין הציבורית, ששטופה ממילא בכותרות זועקות ברשתות החברתיות, יוצא שהתביעה היא זו שדוחפת לניהול מהיר של ההליך הפלילי וההגנה לרוב, תהנה מהימשכות ההליכים.

המצב מקבל משנה תוקף בתיקי מעצר עד תום הליכים.

בתיקים כאלה שתחומים על פי החוק לסיום ההליך הפלילי תוך 9 חודשים (עם אפשרויות להארכות על ידי בית משפט העליון) התיק מתנהל בזמן שהנאשמים עצורים.

העילות המאפשרות לעצור אדם לפני שהורשע מוגדרות על פי החוק וכוללות מסוכנות מעשיו וחשש להימלטות מאימת הדין.

בתיקי מעצר עד תום הליכים הלחץ על התובע הוא עצום - לא רק שהגיש כתב אישום תוך 30 יום מרגע מעצר החשודים, שאלא שהוא אמור לנהל את התיק באופן רציף מספר פעמים בשבוע ולהביא את עדי התביעה בפרק זמן תחום, אחרת הנאשם ישוחרר ממעצר והתיק יעבור לניהול רגיל ואיטי בהרבה.

אחד מתחומי ההתמחות שלי כתובעת היה תיקי מעצר עד תום הליכים: פרחתי באוירת הלחץ של ניהול חקירות מורכבות, של צוותי חקירה מיוחדים, לילות לבנים וקפה שחור, ובעיקר תחיבת העובדות כפי שהתגלגלו מהודעות הנחקרים לתוך אישומים רחבי היקף ורבי נאשמים.

נהניתי מהדיונים האינטנסיביים בבית משפט בהליכי המעצר והתפוסים במקביל לניהול התיק העיקרי, ובעיקר נהניתי לחקור את העדים ולהוכיח את האישומים.

כן, היה בי להט.

ולא הסכמתי לשום דחייה. לא משנה מה.

מלבד פעם אחת.

ניהלתי תיק מעצר עד תום הליכים בבית משפט המחוזי בתל אביב. תיק של נאשם אחד, שהיה עצור בגין עבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות בעשרות מיליוני ש"ח, עבירות מרמה נלוות של חוק העונשין וחוק איסור הלבנת הון.

התיק נקבע לניהול פעמיים בשבוע - ימים שני וחמישי - עד להודעה חדשה והתחלתי בעדים המשמעותיים ביניהם עד מדינה.

לאחר שסיימתי את חקירתו הראשית של עד המדינה שנמשכה כמה ישיבות, השופטת קבעה את המשך חקירתו הנגדית של העד לתחילת השבוע העוקב.

קמתי וביקשתי שהמשך החקירה יחל בחמישי הבא, כלומר לדחות את העדות בשבוע.

השופטת הסתכלה עליה במבט נוקב ודרשה לדעת מדוע התובעת האמונה על ניהול מהיר של תיק מעצר, מעיזה לבקש דחייה.

"עניין אישי, כבודה" עניתי בלב דופק. הסניגור הסתכל לעברי במבט תוהה. "הגברת תפרט את העניין" הורתה השופטת.

"רק בלשכה" עניתי והרגשתי את מבטי העד והנאשם עלי.

השופטת לא נעתרה.

"לפנות את האולם" היא הורתה, ובניגוד ליצרי קמתי ואמרתי "גבירתי, אני לא מוכנה לומר את הדברים באולם בית משפט".

השופטת הביטה בי ארוכות התרוממה ואמרה לעוזרת המשפטית "תכניסי אותה".

הסתכלתי לעבר הסניגור וסימנתי לו לבוא איתי ללשכה.

הלכנו בשקט, העוזרת המשפטית פתחה לנו את הדלת למסדרון צר ונכנסנו ללשכתה של השופטת.

"יש לי סקירת מערכות מוקדמת בשני הבא" אמרתי לשופטת "אוכל לחזור לנהל את התיק בחמישי".

השופטת לא הגיבה.

"גבירתי, אנחנו מסכימים לדחייה ומאחלים לגב' יונוביץ הצלחה בבדיקה" אמר הסניגור באצילות נפש.

"טוב" אמרה השופטת, "אחזור לאולם ואכתיב את הדחייה לפרוטוקול".

בדרך חזרה לאולם, חייכתי אל הסניגור.

"תודה" אמרתי לו, "ותשמור בסוד, אף אחד עוד לא יודע".

לפני כחודש נפגשנו לקפה.

בן כמה הוא היום - שאל אותי.

10 וחצי - עניתי.

ושנינו חייכנו.