להיענש כי ביקשתי להישפט? בית המשפט העליון שם לזה סוף
- שרון יונוביץ
- 7 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 8 במאי
דן נהג ברכב של אשתו ברחוב אלנבי, בתל אביב, ונכנס בטעות לנתיב תחבורה ציבורית. מצלמה תיעדה, דו"ח נשלח – לא אליו, אלא לאשתו. היא ביקשה להסב את הדו"ח על שמו. דן החליט שהוא לא הולך לשלם את הקנס והתייצב בבית המשפט. לא כי רצה לעשות תקדים משפטי, אלא כי באמת האמין שהתמרור לא היה מוצב במקום ברור.
כך התחיל סיפור קטן של אדם אחד נגד עירייה, שהפך לקרב עקרוני על זכות בסיסית: הזכות להישפט.
דן ביקש לבטל את הדו"ח, לא נענה. התייצב בבית המשפט וכפר בעובדות כתב האישום. דן לא טען טענות מפולפלות, לא הביא עדים מומחים. רק אמר בפשטות: "לא ראיתי תמרור". בעיני השופט, זה היה הליך סרק. ביזבוז זמן.
היה ראוי, כך קבעו השופטים בשלום ובמחוזי, להטיל עליו קנס פי שלושה רק על עצם העובדה שדן בחר שלא לשלם קנס והחליט לנהל את ההליך.
דן החליט לא לוותר. עלה לבית המשפט העליון. לא בגלל סכום הקנס – אלא בגלל עקרון. האם ייתכן שבחירה בהליך משפטי תהפוך לראיה נגדך? האם אזרח שבוחר לממש את זכותו ייחשב מטרד?
בית המשפט העליון אמר: לא.
אסור להעניש אדם רק כי בחר להישפט.
גם אם הדיון נראה מיותר בעיני השופט – זה לא שיקול לעונש.
ולא, הגדלת סכום הקנס אינה כלי נגד מי שמעז לומר "אני לא מוותר".
בית המשפט העליון (השופט כבוב) הסביר – בעבירות של ברירת קנס, כמו כל עבירה פלילית אחרת, עומדת לנאשם חזקת החפות. נטל ההוכחה הוא על התביעה, גם אם הנאשם הוא זה שיזם את ההליך. והעונש? חייב להיגזר רק לפי חומרת המעשה, לא לפי כמה זה עצבן את השופט לקיים את ההליך.
דן הפסיד בקרב, אבל ניצח במשהו אחר: בהבהרת גבולות הכוח של המדינה. כי מדינה שמבקשת שנשלם בלי בעיות, צריכה לדעת שבתי המשפט יתנו לאזרח את זכותו לעמוד ולהגיד - לא.
תגובות